ובנוסף, עלינו לזכור שברכות ביהדות נושאות אופי כפול: הן גם מוקירות את הקיים וגם מתפללות להמשכיותו. כלומר, בברכה על היין אנו גם מוקירים את האהבה שקיימת בינינו וגם שואפים להמשיכה ולהעצימה.
כאן מתגלה לנו "סוד" נוסף. הסוד קשור ליכולת שלנו לשמור על האהבה ולטפח אותה. איך? דרך ההוקרה שלה. בשגרת החיים בהחלט ייתכן שטקס הנישואין וכל ההכנות לקראתו יהפכו לפסגה של התרגשות, אהבה, ביחד, איחוד והרמוניה, ולאחר מכן (לא, לא מייד, אפשר להירגע... בדר"כ מספר שנים אחרי...) אינטנסיביות היומיום מביאה אותנו לקחת כמובן מאליו את האהבה אשר בינינו. מה שפעם הוקרנו, עצרנו להתפעל ממנו וליהנות, נראה פתאום בנאלי, צריך להיות ככה ולא מחייב תשומת לב מיוחדת. למשל, זוג מחבריי שנהג בשנים הראשונות למצוא זמן ביחד לשיחה והקשבה – חצי שעה בכל ערב. עברו השנים, והתחילו תירוצים – אני עייפה, הילדים מפריעים, יש המון עבודות בית לעשות, אני צריך לנקות את הראש מול הטלוויזיה וכו' וכו'. כתוצאה, גם את האהבה ביניהם הם התחילו להרגיש פחות. המשימות של החיים הפכו להיות יותר חשובות מטיפוח האהבה, אבל מצד שני הן איבדו את הטעם והפכו להיות פשוט "לתקתק את היום" באופן די מכאני. דוגמא נוספת – זוג שאימנתי שסיפר על שנות נישואים ראשונות נפלאות, עד שנולדו שני ילדים ברצף. נוצרו ביניהם חילוקי דעות בנושא גידול הילדים וחינוכם, ובכל פעם שרבו התקשו יותר ויותר להגיע לפתרונות ולהתפייס. כתוצאה, הם ראו אחד את השני מהמקום של המחלוקות והתקשו לשים לב לרגעים הטובים ולהקשיב זה לזו. "אולי אנחנו כבר לא אוהבים זה את זו כמו מקודם? אולי אהבתנו נשחקה?" כך שאלו אותי בכאב רב. ברגע שלמדו יותר להקשיב ולראות את הדברים מנקודת המבט של האחר, אש האהבה חזרה והתעוררה ונוצרה רגיעה ביניהם.
השחיקה באהבה יכולה לקרות אף בצורה פשוטה יותר. אנחנו לא שמים לב שפעם, כשהיינו הכי צעירים ומאוהבים, כל אמירת "אני אוהב/ת אותך" ריגשה אותנו מאוד, וגם אנחנו היינו מוכנים לשגר הצהרות כאלו לפרטנר על כל "שטות". השארנו פתקי אהבה על המקרר, שלחנו אסמסים לוהטים, קנינו מתנות קטנות ומטופשות, הפתענו בכיף, וישנו כפיות גם כשהגב נשבר... אבל השגרה נכנסת ופתאום אני פחות אומר/ת, שוכח/ת פה ושם להשאיר פתק, אין לי זמן למתנה באמצע החיים, נעלבתי או כעסתי עליו/ה אז אני קריר/ר קצת, ו - אני גם פחות מקבל/ת את כל הנ"ל... ומה שהיה לוהט, מצטנן.
אלו בדיוק הנקודות שבהן נעמוד כל פעם מחדש מול הברכה הראשונה. זוהי הצומת שנעמוד בה: להשתבח או להשתטח (מלשון להפוך לשטחי)? להשקיע או לשקוע? לעשות את המחוות הקטנות והחשובות או לחכות שהוא/היא ייזכרו קודם? התשובה בטקס הנישואין היא ברורה וצלולה: תמשיכו להוקיר את האהבה וכך תשבחו אותה, כך תיצרו אותה כאוצר לרגעים היפים וגם המאתגרים של חייכם ביחד כזוג, כמשפחה, כשותפים לחיים.
מסיבה זו אני ממליצה לכל זוג שעורך עימי טקס נישואין אישי לנסח יחד ברכה על כוחה של האהבה. כשבני הזוג כותבים אותה באופן אישי וייחודי הא יכולה להוות עבורם צידה לדרך לשנים רבות ומאושרות, כמו "מנטרה" או "סיסמה" ביניהם המחזקת אותם.
מאת הרב אילה שני
