שבירת כוס כסגולה נגד מזיקים - יש שמקשרים את מנהג שבירת הכוס בחתונה לסגולה לפרנסה טובה. בימי קדם היה נהוג לשבור כלי על מנת לגרש שדים ומזיקים אחרים, שעלולים לפגוע בזוג הנישא. שברי הכוס מפחידים את המזיקים, וגורמים להם לטעות ולחשוב שיש במאורע עצב. לפי דבריו של רבי יעקב מולין (גרמניה, 1360-1427):
"...כשגמר הברכה נתן לחתן לשתות ואחר כך לכלה, והרב החזיק הכוס ואחר כך נתן את הכוס ביד החתן והפך החתן את פניו לאחור ועמד נגד צפון וזרק את הכוס אל הכותל להישבר. ומיד ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית חתונה קודם הכלה".
הצפון הוא כיוונם של המזיקים והרוחות הרעות- הרי ידוע כי 'מצפון תיפתח הרעה'. יש הקושרים בין משמעות זו של כיוון צפון לבין הכיוון שממנו נפרצו חומות העיר ירושלים.
שבירת כוס כשבירת מחיצה - קיים קשר בין האקט הסמלי של שבירת הכוס לבין ביתוק הבתולין של הכלה. במובן דומה הכוס היוותה גם הוכחה לגבריותו ולחוזקו של החתן. אפשר לראות בשבירת הכוס שבירה סמלית של מחיצה בין החתן והכלה, צעד נוסף של התקרבות ביניהם, בעת שהם מנפצים את מסגרות העבר, כדי ליצור מסגרת חדשה- הכלה והחתן עוזבים את המסגרת המשפחתית שבה גדלו, ועוברים לרשות עצמם ולבניית מסגרת זוגית ומשפחתית משל עצמם.
בנוסף לאמור לעיל, שבירה נהוגה בקהילות ישראל כמציינת חתימה של הסכם, בבחינת- עכשיו הדבר סגור וחתום, ואין דרך חזרה. החל מן המאה ה-16 הורחב מנהג זה לטקס כתיבת התנאים בזמן האירוסין, לפני הכניסה לחופה. עד ימינו נהוג לשבור צלחת בטקס האירוסין.
שבירת כוס לזכר חורבן בית המקדש - ראינו כי המנהג של שבירת הכוס כחלק מהטקס היה קיים בקהילות ישראל, אולם רק במאה ה-13 במחזור "כל בו" נעשה הקישור בין שבירת הכוס מתחת לחופה לבין חורבן בית המקדש, וביחד איתו המשפט שאותו אנו מכירים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַים עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי." (תהלים קל"ז 5-6). תפיסה זו התמסדה במאה ה-16.
רעיון נוסף בדבר הקישור בין חורבן בית המקדש לשבירת הכוס בחתונה הוא, שבשבירת הכוס מזכירים לחתן ולכלה שבית המקדש חרב בשל שנאת חינם, ובעקבותיה יצא העם לגלות. זה מזכיר גם את הבית המשותף שהכלה והחתן עומדים להקים ואת ההכרח לחזק את יסודות הבית ולהשתית אותם על אהבה, שלום ורעות.
מה לפאולו קואלו ולשבירת כוס? - בספר "על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי" מתאר הסופר פאולו קואלו את קורותיהם של בני זוג עד לנישואיהם. בין ההתלבטות לגבי הקשר הזוגי לבין ההחלטה לבוא בברית הנישואין, מפרידה סצינה של שבירת כוס (עמ' 136- 139). לדברי פרופ' מרים פאוסט, שבירת הכוס בפומבי מסמלת את היכולת להתגבר על הפחדים והמחסומים הרגשיים המלווים את ההתחברות עם בן/בת הזוג בקשר אינטימי של אהבה ונישואין; את הנכונות לעשות את השינויים וה"שבירות" הכרוכים במעבר מ"אני" ל"אנחנו"; את ההחלטה לקחת את ההימור הגדול והקריטי ביותר בחייו של כל אדם כאשר הוא/היא קובעים עם מי יחלקו את חייהם לתמיד; ואת הנכונות "לצאת למסע הבלתי-ידוע" של הקמת תא משפחתי חדש, ולשים את האינטרס הזוגי מעל לשיקולים אחרים, הן אישיים והן חברתיים. פעולת השבירה מעבירה את המסר של בני הזוג, שמאחר שכבר התבצעה שבירה פעם אחת, הרי שמעכשיו והלאה הם יוכלו לשבור גם בעתיד את מה שידרוש שינוי והרכבה מחדש.
איזו כוס שוברים? - בתחילה נהגו לשבור כוס יקרה, כפי שראינו לעיל. לאחר מכן הנהיגו שישברו כוס פחותת ערך. ב"מחזור ויטרי" מצויין כי שוברים כוס מסויימת, והיא הכוס שבאמצעותה קידשו את הנישואין, ביחד עם היין שבתוכה:
"וימזוג בו עוד ויברך שבע ברכות וישתה וישקה וישפוך ומטיח הכוס של זכוכית בכותל ושוברן".
גם פעולת שפיכת היין מציינת את הערבוב של עצב בשמחה. המנהג לשבור את הכוס שעליה בירכו את שבע הברכות נמצא בימינו בחסידות חב"ד. המהרש"א (רב שמואל אליעזר הלוי איידלס, 1555-1631) מסביר מהם מאפייני הכלי שאותו שוברים:
"פירשו בו הרמז שהוא כלי חשוב מאוד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר ושבירתו זהו מיתתו. כך האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר".
שני מאפיינים של הכוס הם שמקורה הוא בעפר, ושהיא שבירה. כאשר הכוס נשברת, אי אפשר להשתמש בה עוד. המהרש"א מקשר זאת לגורל האדם: גם האדם מקורו בעפר, וגם חייו שבירים ונוטים להתפורר, וביום מותו הוא יחזור אל העפר. מאפיינים נוספים של כלי זכוכית הם השקיפות- כשם שהכוס שקופה, ומבחוץ רואים את הפְּנים, כך גם האדם, הפְּנים שלו צריך להיות כמו החוץ, מבלי להסתיר דבר.
מה עושים עם זה היום? - בימינו, כאשר זוגות בוחרים לחיות חיים של שיתוף ושוויון ומרגישים ששבירת הכוס ואמירת המשפט המסורתי "אם אשכחך ירושלים" וכו' על ידי החתן בלבד איננה משקפת את אורח חייהם ואת תחושותיהם, יותר ויותר זוגות מעדיפים הן לשבור שני כלים בטקס, כאשר כל אחד מבני הזוג שובר כלי, והן לומר משפטים אחרים. יש שבוחרים לשבור כוס; יש המעדיפים לשבור נורה, כסמל לאור שהם מקווים שיהיה בחייהם, ויש זוגות ששוברים כלי אחר. השבירה מזכירה לנו את העצב שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו- דווקא ביום זה של שמחה ואושר, כדאי שנזכור כי המציאות מזמנת לנו אתגרים וקשיים. אני מציעה להתייחס באמצעות השבירה לחייהם המשותפים של בני הזוג הנישאים, ולאחל להם שיצליחו להתמודד בתבונה עם אתגרי החיים.
הייחודי בטקס חילוני הוא תשומת הלב המוקדשת לכל פרט ופרט בטקס, במטרה לקשור בין הטקס לבין אורח חיינו והווייתנו. אם המשפט המסורתי "אם אשכחך ירושלים" איננו מבטא אתכם/ן, קיימות חלופות רבות. אחד הסגנונות בנוי על משקל המשפט המסורתי, לדוגמה: "אם אשכחך לא אהיה אני"; סגנון אחר מתייחס לרעיון של שבירה ובנייה, כגון: "מי ייתן שנדע להפוך שבר למקור של צמיחה ויצירה"; ועוד רבים אחרים. הבחירה המודעת בתכני הטקס היא שהופכת את הטקס למשמעותי ואותנטי, ויוצרת את השילוב בין אמירה אישית לבין תרבות ישראל.
• יוסי ויליאן, שבירת כוס בחתונה- מנהג ומקורו. סיני קי"ח, תשנ"ו. מתוך אתר "דעת"
• פרופ' מרים פאוסט, מבט נוסף על מנהג שבירת הכוס בחופה. אוניברסיטת בר אילן, דף שבועי מספר 559, פרשת ואתחנן וט"ו באב, תשס"ד
• מ.ב. לרנר, "זכר לחורבן" בשמחת הנישואין. מחניים פ"ג, תשכ"ג. מתוך אתר "דעת"
• פאולו קואלו, על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי. הוצאת כתר, 1997.
מאת סיגל דבח
