אני רוצה להתאבל אחרת 

אנחנו משפחה מורכבת... כמו הרבה מאד משפחות. אחותי מתגוררת ביישוב מעבר לקו הירוק. כלומר בהתנחלות... כפי שכבר הבנתם, בעלה של אחותי הוא אדם דתי וכבר בדרך לשם הבנתי שגם מסורת האבל תתקיים על על פי מנהגי עדת תימן, על כל מה שכרוך בזה... הפעם האחרונה ,בה התאבלתי כך, היה על מותה של אמי, עליה השלום, לפני 22 שנה. מאז עברו הרבה מים בירדן... דעותי לגבי מסורת היהדות בבית אבא-השתנו, התגבשו והתחדדו. כיום, אני מבינה מדוע התקשיתי עם מנהגי האבל השונים ואיך אפשר אחרת.
הגעתי לבית אחותי ודבר ראשון רציתי לגשת אליה, לנשק אותה בפעם האחרונה- לומר לה שלום, להיפרד...
ומיד נשמעו הקולות: אסור! למה אסור?- אף אחד לא יודע... רציתי להיכנס לחדרה וניסו למנוע בעדי. 
עם כל רצוני לכבד את גיסי ואת מנהגיו, לא יכולתי לקבל את האמירה הזו "אסור" כדבר סופי. 
נכנסתי לחדר ומצאתי את אחותי, עטופה בסדינים,מכף רגל ועד ראש, כנראה הסדינים שעליהם ישנה ביום מותה, מונחת על הרצפה, על שכבת חול דק. למראשותיה דלק נר נשמה. אי אפשר היה לראות את פניה. התבוננתי בתמונה הנוראית שניות ספורות ויצאתי בשקט מן החדר.
הבית התמלא באנשים והבנתי שעומדים לקבור אותה כבר במוצאי שבת. ידעתי שעל פי המסורת היהודית "אסור להלין את המת". האם יודע מי מבני משפחתה את הסיבה לכך-לא! חשבתי לעצמי, ששוש, אחותי, בוודאי היתה רוצה שכל חברותיה ומכריה שאינם מן היישוב, יגיעו להיפרד ממנה.זה מגיע לה. חששתי שלא יהיו מספיק אנשים בלוויה. חששתי שהלוויה תצא מאוחר מאד בלילה, משום שרק במוצ"ש התחילו לטפל בענינים הארגוניים.
הלוויה התקיימה בסופו של דבר בשעה 22.00 בבית הקברות האזורי. המוני אנשים. מניין הם הגיעו פתאום? מי הספיק להודיע להם? בני משפחה, חברים וחברות. כן, אותן חברות שחשבתי שלא ילוו אותה בדרכה האחרונה.... כאשר הגענו לשם, הודיעו לי שאם ארצה  עכשיו אוכל להיפרד מאחותי. נכנסנו לבית הרחצה והטהרה. אחותי היתה עטופה כבר בתכריכיה. ביקשתי לראות את פניה בפעם האחרונה ולומר שלום. התעלמתי מדרישת הנשים שם לבקש סליחה ממנה. אינני חושבת שניתן לבקש סליחה לפי פקודה... והרי ממילא היא כבר אינה שומעת.... נדרשתי לעמוד בצד כדי שיוכלו לבצע קריעה בדש  בגדי. האשה במקום אמרה שהיא תעשה רק קרע קטן בתחרת החולצה, כדי שלא יראו. התרגזתי בתוכי..  ומיד הרחבתי את הקרע. היה לי צורך , כנראה להחצין את צערי, לתת לו ביטוי גופני כלשהו.
בבית ההלוויות נעשתה הפרדה בין נשים וגברים. עמדנו מעבר למחיצה. כל כך כעסתי... היא הרי היתה אשה.... ומהיכרותי עמה, ידעתי שכל ההתנהגויות האלה, היו זרות לרוחה. בעודה בחיים, לא היה בה הכוח והמניע הפנימי למרוד ולצאת כנגד.
נאמר לי שאת ההספד שכתבתי, בין לבין, אוכל לקרוא ליד הקבר. "אבל שלא יהיו בו דברי כפירה"... התרה בי בן אחותי... לא הגבתי. קראתי הספד אישי לחלוטין. קטע הסיום שלו נשמע כך :

"...שושי , אחותי שלי,
תודה , מתוקה, על מאור הפנים שלך, על החיוך הרחב , כשראית אותי. 
תודה על הכנסת האורחים המקסימה תמיד.
תודה על ששיתפת אותי ברגעים קשים, לפעמים.
אך בעיקר תודה , אחותי, על שהיית אחותי הגדולה.
נוחי בשלום, שושי, על משכבך.
עלייך השלום ועלינו הזכרון."

ולאחר מכן את שירו של יהודה עמיחי "אדם בחייו". (אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל....)
לא יכולתי להתקרב אל מקום הקבר. אף פעם לא יכולתי לשאת את דרך הקבורה היהודית המסורתית. זה נראה כאילו משליכים את הגופה, שלפני שעות אחדות, עוד היה אדם חי ,נושם, מרגיש וחושב, אל בור פעור. וממהרים לכסותו בעפר. היי, רגע, זאת אחותי שם. מה אתם ממהרים כל כך לטמון אותה, להעלים אותה?.... לא הונחו פרחים על הקבר. רק שלט קטן ועליו חרות שמה, הונח על האדמה. 
מאז רגע החזרה לביתה של אחותי , אל "השבעה", עברו עלי ימים ולילות הזויים לחלוטין. מצאתי עצמי מתבוננת  באופן אנתרופולוגי בהתנהלות  שהתרחשה מול עיני. את כל מנהגי האבלות המסורתיים בכלל, ושל העדה התימנית בפרט, הכרתי כאמור מן העבר.  יכולתי להוקיר ולכבד את ההתגייסות האדירה של בני היישוב הקהילתי, בהתארגנות ובסיוע לכל הנדרש.  רכזת הקהילה דאגה לתורנות בין השכנות, החל משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות. נשים שאינני מכירה, הכינו ארוחות 3 פעמים ביום. בכמויות אדירות, כאילו היינו לאחר תקופת הרעבה או צום.  גברים שאינני מכירה, דאגו להביא שולחנות וכסאות, וכל מה שחסר. מצד אחד הייתי מלאת התפעלות כלפי המנגנון המשומן. מצד שני שאלתי את עצמי- מי צריך את זה, בכלל? למי זה נחוץ? לאבלים או לאנשים העושים במלאכה? הרבה מצוות אפשר לצבור בימי ה"שבעה" ....
צמאתי לדבר "תורה". כל תורה. כאשר הגיע  הרב המליצו לי לשמוע את דבריו. נכנסתי לסוכת האבלים וישבתי בצד הנשים האחרות.   עם כל הכבוד, כאשר הרב התחיל לדבר על כך, שכל אמירת "קדיש" מסייעת לנשמתה של אחותי, לעלות מעלה מעלה. לא יכולתי לשאת זאת יותר ויצאתי.
אני רוצה להתאבל אחרת.  לי נחוץ  שקט כדי לחשוב ולהרהר ברגעים המשותפים שלי עם אחותי, לי נחוצים צלילים להקשיב להם, צלילים שיסייעו לי 'לבכות' אותה.  לי נחוצים ספרים  לקרוא . ספרים שבהם אולי אוכל למצוא נחמה ומזור. לי נחוץ לכתוב. לבטא את התחושות שלי במלים, על הנייר.  אך בעיקר, תנו לי אנשים עמם אוכל לדבר על כאבי, בלשון גלויה, מבלי לחשוש פן אפגע במנהג זה או אחר.  אנשים שיביאו עמם 'דבר תורה' מסוג אחר.

מאת הרב נעמי מעודד