הכתובה של היום צריכה להיות שווה בלשונה, מכילה את המילים הנכונות לבני הזוג כדי שיחיו את חייהם באהבה ובחברות עד סוף ימיהם, הצהרת כוונות של אהבה.
בקידושים אותו הסיפור. רק הגבר מקדש את רעייתו והיא אין לה פתחון פה. היא פאסיבית. בדיחת רבנים משיאים אומרת שהכלה פותחת את פיה פעמיים בחופה. לשתות יין.
במאה ה21 לא יעלה על דעתו של איש או אישה לסתום לה את הפה בטקס החשוב, המכונן והיחידי בחייה בה היא מקימה את משפחתה. זהו טקס אהבה ותקווה. לא יעלה, היום, בדעתו של אף אחד, למנוע ממישהו מבני הזוג לקדש, הזכות לקדש היא בסיסית בזכויות האדם, כמו הזכות להינשא. יותר ויותר זוגות פונים אל הטקסים בהם החתונה השווה.
יותר ויותר זוגות לוקחים אחריות על הטקס שלהם שהוא פסגת אהבתם ואחת מפסגות חייהם כמשפחה. אין משמעות לטקס מעבר בחיים [שזוהי למעשה החתונה] אם איננו משמעותי לחוגגים אותו, אם נאמרים בו דברים או נעשים בו מעשים שאינם מעולמם ואמונותיהם של בני הזוג.
למחוות וסמלים בני אלפי שנים יש משמעות תרבותית ופסיכולוגית כאחת. יהודי, או יהודייה, להבדיל מאחרים, בראותם בד מחובר לארבעה מוטות, מיד ייזכרו בחופה. לא כך בני תרבויות או דתות אחרות. למרות ששבירת כוס, או כלי אחר רווחת גם בתרבויות אחרות, מיד תישמע כאן קריאת מזל טוב. לסמלים יש משמעויות תרבותיות ופסיכולוגיות וכמו כל תרבות עתיקת יומין כשלנו, אנחנו טוענים אותם בפרשנויות חדשות ונחוצות. למשל, התוספת המנבאת שבץ מוחי אם אשכח את ירושלים [בקריאת האיחול כפשוטו. ניסיתם פעם להבין את הכתוב?], נוספה לאירוע שבירת הכוס שתפקידו "לעבוד" על השטן ומלאך המוות, כאילו אין כאן חתונה "שווה" להרוס, רק לפני כ 500 שנים.
כמו אבותינו שהתאימו את הסמלים למציאות חייהם כך גם אנחנו. אם יש משמעות לחתונה כהליך מעבר וכמייצג את רוח חיי הזוג, עליה להיות חתונה שווה, עכשווית, רלבנטית לחוגגים בטקסטים ובהווייתה. ובני הזוג, הם הם, יקבעו מה משמעותי להם. בהתחדשות כזו, המסורת רק מרוויחה. הכוונה בכתוב היא, כמובן, לשני המינים באופן שווה.
מאת הרב דובי אביגור
