קסם נמצא שם, בכל חתונה, כפוטנציאל גלום.
הרי האירוע הזה עשוי מן החומרים החזקים ביותר, שיבערו בלהבה גדולה גם בלעדינו, עורכי הטקסים.
זהו חיבור הנשגב והעכשיו. רגע שבו ״המלים הגדולות״ נאמרות בכוונה באופן הכי פרקטי על מנת שכל הקדושה והאהבה יבואו עכשיו לידי ביטוי של ממש. אנחנו יוצרים מציאות במלים. עושים דברים במלים: ״מבטיחים״, ״מברכים״, ״מייחלים״, ״מקדשים״. זהו רעיון מוזר מאד, חשוף מאד להתקפות ציניות, ובכל זאת, לשומעים ברור שאלו אינן מלים ריקות. על כך אני נוהג לומר לזוגות: ״אם זה אמתי זה לא קיטש״. וגם: ״אם יש רגע אחד בחיים שבו מותר לכם להגיד מלים כאלה, גדולות מהחיים, זה הרגע״ (אני אומר את זה ומקווה, בתוך לבי, שהם ידעו שכל רגע הוא כזה, אבל זה כבר למאמר אחר).
ועדיין, הניצוץ הגדול הזה צריך כלים שיכילו אותו. האנשים בקהל זקוקים להבניה של החוויה שתעזור להם להרגיש חלק מהותי בחיבור הזה של בני הזוג, ולא מציצנים, חלילה, שרואים את החסד הזוגי הזה, נבוכים מהצד. יש גם אנשים שהעוצמה הזו גדולה עליהם, והם מדברים בינם לבין עצמם, מאחור. יש גם כאלה שחוששים מרגעים כאלה. לא יודעים מה לעשות בהם. נעים באי נוחות, ומבקשים רק דבר אחד- שזה יהיה ״רגיל״, ״כמו שצריך״. הם רוצים להשאר במקום מוכר ובטוח.

כעורך טקסים חילוניים האתגר הוא כפול- מצד אחד, להתעלות עם הרגע המיוחד, ומצד שני, להשאר במסגרת מוכרת ובטוחה. במיוחד במציאות שבה אלו נחשבים עדיין טקסים ״אלטרנטיביים״.

כשאני מסלסל ברכה חילונית- אני מחפש את הכוונה שתישמע מדויקת ואמיתית, בנוסח ״גירסא דינקותא״ שמעולם לא היתה לי. אמנם, לא אוכל להמציא ילדות חדשה, אבל ככל שהשנים מצטרפות אלו לאלו ומתרבות, ומספר הטקסים מצטרף לעשרות ולמאות, אני מצליח למצוא את הצליל הזה. הצליל שלא יישמע זיוף. הניסוח הקולע, הקולח והקצר שיסתיים בקרשצ׳נדו מובהק שיקל על כל הקהל לקרוא אחריו בקול גדול ״אמן!״.

איך משיגים את האיכות הזאת? את האותנטיות והחסד שהן ההפך מניכור ודיבור כפוי, מעושה ומאולץ?

לפני הכל, נמנעים מפוזה, לא מתחפשים.
קל לכתוב, קשה לעשות.

אל תתחפש לדתי- אם אינני דתי. לא מעמידים פנים שטקסט מסוים נוגע בי אם הוא לא באמת חלק ממני. לא מאמצים פוזה של תפילה שבאה כהצגה לקהל.

אל תתחפש ל״רוחניקי״- אם בחיי היום יום שלי איני מתרגל נשימות תוך המהום ״אום״, מקיש בקערות טיבטיות או מעלה קטורת, אין דרך אותנטית להתחיל לעשות את זה דווקא בטקס חתונה.

חוץ מזה, תעשו לי טובה, אל תרחיבו על כל מה שאתם ״לא עושים״. אל תסביר מה יש בטקס הדתי ומדוע אנחנו, הו נאורים שכמותנו, נמנעים מלעשותו. פשוט עשה את מה שאתה עושה, בלי להסביר יותר מדי מה אינך עושה.

מה כן עושים?

שומרים על קשר וחיבור אנושי.
בשביל לשמור על חיבור וקשר אתה צריך להיות בנוי לקשר. תן לזה זמן. שב עם הזוג בלי לחץ של שעון. תהיה שם על מנת להקשיב להם באמת, בסביבה שקטה ונוחה, רצוי אצלם בבית, ליד הספרים שלהם, האוכל שלהם, חיות המחמד וה x-box.
לעורך הטקסים, כמו למורה או למטפל, זו מתנה גדולה- זו זכות לתרגל בקביעות קשב אמפתי עמוק.
מתוך מה שאני שומע בפגישה אני כותב על בני הזוג מתוך נקודת המבט של הסיפור הייחודי שלהם. אני נוהג לומר לזוגות שאני רוצה ״לרמות״ יחד איתם את הקהל ולגרום להם לחשוב שאני איזה דוד מסתורי שאיש אינו בטוח לאיזה צד הוא שייך (לפני 10 שנים הייתי אומר: ״חבר מהמילואים״, בשנים האחרונות זה הפך ל״דוד״).
כשיש חיבור אמיתי וחברי ביני ובין בני הזוג נוצרת אווירה נעימה שמורגשת היטב, מן החופה אל הקהל.
כשאתה, מנחה הטקס, לוקח על עצמך להיות מעביר המסר, הצינור, הקול הרהוט שמבטא את הסיפור הייחודי של בני הזוג, אתה מתאים את עצמך גם אל האנרגיה המתאימה להם. זוגות מסוימים ירצו שתהיה ״סטנדאפיסט״ ותעשה ״חפלה״ עם מחיאות כפיים, וזוגות אחרים יבקשו בכל לשון של בקשה לבלות מינימום של זמן הכרחי במרכז תשומת הלב, להנמיך את עוצמת הקול ולעבור סוף סוף למנה הראשונה.

לא ממציאים את הגלגל

יצירתיות היא חשובה ואפילו הכרחית, אבל חשוב לזכור שטקס הוא טקס, ולא משהו אחר. הוא איננו הרצאה אינטלקטואלית והוא אינו כנס פוליטי. הוא מבנה של מלים ופעולות שנועד להזמין ולאפשר גילוי של רגש משותף. גילוי רגש מתאפשר מתוך מקום בטוח ומוכר.
גילוי רגש משותף, נוכחות אמפתית של קהילה, אפשריים רק מתוך אווירה של כבוד ואמון. כבוד ואמון לזוג, לאמונותיהם, בחירותיהם והעדפותיהם, אבל גם כבוד ואמון למשפחות ולקהילה ולמורשת התרבותית העשירה שלהם. בדרך כלל, זו מורשת תרבותית יהודית, שאנו, במילותיו של עמוס עוז, יורשיה החוקיים. טקס יהודי חילוני הוא בעצם דרך להשיב לנו את מה שהיה תמיד שלנו.
ומעבר לזה- אתה לא מרכז העניין פה, והאג׳נדה שלך, עם כל חשיבותה, אינה המוקד. אתה משרת ענו של האירוע שאתה יוצר ומאפשר.

תרגול תרגול תרגול- וניסיון

קרא את הטקסט. קרא אותו שוב, בקול רם. קרא אותו כמו שחקן על במה. חזור עליו שוב לפני החופה. הפוך אותו לשלך. עם הניסיון וריבוי הטקסים כל השומע ידע מיד שזהו טקסט שגור ומוכר, אפילו אם הוא שומע אותו בפעם הראשונה. זה יישמע נכון.
ובסופו של דבר, את העיקר לא ניתן להסביר
כשמגיע הרגע הזה, שבו אתה עומד עם הזוג הנרגש תחת החופה ולוקח לידך את המיקרופון, אתה יודע, וכולם יודעים, אם זה מצליח או לא. כשהקסם שם, הוא פשוט שם.

מאת יוסי שלס