מסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, לערך, מתנסחת מעין "הודאה באשמה" שההלכה והחוק בנושאי נישואין וגירושין במדינת ישראל אינם רלוונטיים לחיים במאה ה-21. הדבר אמנם מתרחש בשוליה של הציונות הדתית-לאומית בקרב חוגים דתיים-"ליברליים", "ניאו-אורתודוכסיים" או "פמינסטיים", והפעילות הציבורית שיוזמים חוגים אלה מכוונת להשפיע על הרבנים ועל ההלכה, על המחוקק. אבל היא משפיעה וקשורה בעיקר על הרוב הדומם הצורך את שרותי הרבנות בענייני נישואין וגירושין: היהודיים-החילוניים. לדעתי השינויים הללו אינם רלוונטיים באמת לחילוניים, למרות דברי הרב הראשי מצגר שהפציר בזוגות לא לנסוע לקפריסין משום ש"הרבנות שוקדת על יצירת רבנות יותר מחייכת, סובלנית ויותר מבינה"¹.

שנת 2004 הייתה רצופה בניסיונות לשינוי של הסטאטוס קוו בנושא הנישואין במדינת ישראל. זה החל בחודש מרץ עם דחיית הצעת חוק לנישואים אזרחיים של רומן ברונפמן (מרצ) ואופיר פינס (עבודה) והסתיים בחודש יולי בכישלונה של ועדת בראון בהעלאת הצעת חוק "ברית הזוגיות" משיקולים קואליציוניים.

חוק "ברית הזוגיות" הינו נקודת ציון חשובה ביותר בתולדות הניסיונות להעביר חוק נישואין אזרחיים ולשנות את המצב הקיים. לא משום תוכנו, אלא משום ההסכמה הרחבה ליצירתו. השותפים ליצירתו היו דווקא ארבע מפלגות ימין: הליכוד, המפד"ל, שינוי, והאיחוד הלאומי שהיו באותה עת בקואליציה. במיוחד חשובה נוכחותו של ח"כ ניסן סולומיאנסקי מהמפד"ל, שאולי מודה בפומבי בפעם הראשונה כי יש צורך במסלול נישואין נוסף שיאפשר למי שאינו יכול או רוצה להינשא באמצעות הרבנות, להירשם כנשואים במדינת ישראל.

למרות שזוהי נקודת ציון חשובה קדמו לו מספר אירועים חשובים שנציינם להלן:

ב 1995 הוקם ארגון "רבני צוהר". לקראת כנס השנה התשיעית להקמתו, ב 2004, נכתב בעיתון "הארץ" כי הרקע להקמת הארגון היה הביקורת באותם ימים על שחיתות הממסד הדתי: דרישותיה הקואליציוניות של ש"ס (אז מפלגה דתית יחידה בממשלת רבין) והפרסומים על התשלומים הגבוהים שגבה הרב הראשי אז, ישראל לאו, מזוגות שהשיא². מלבד צוהר, שהוא הארגון המצליח מכולם ומכריז כי חיתן מעל 10,000 זוגות, אפשר לציין מכונים נוספים כמו: "מכון חופה", "מכון בניין שלם", "מכון עיתים" שחרטו על דגלם באופן רשמי סיוע לזוגות חילוניים על מנת "שלא יישארו מחוץ לעולם החוויה היהודי", ועוסקים בעריכת חופות וייעוץ לזוגות חילוניים ודתיים.

באותה שנה הוקם ארגון "יד לאשה" הפועל במסגרת "מוסדות אור-תור-סטון", על ידי הרב שלמה ריסקין, ביחד עם עו"ד סוזן ווייס. מטרת הארגון לסייע בפתרון בעיית העגונות ומסורבות הגט בישראל. טוענות רבניות ועורכות דין בארגון מייצגות נשים מסורבות גט ועגונות בביה"ד הרבני ובבימ"ש לצורך קבלת הגט והתרתן מעגינותן.

ב-1996 הוקמה עמותת "מבוי סתום" שמטרתה לסייע לאלפי נשים עגונות הכבולות במדינת ישראל מלהינשא משום שבעליהן מסרבים לתת להן גט. האגודה מספקת סיוע בתמיכה, סיוע חוקי ועוסקת גם בפעילות חינוכית שמכוונת לזוגות לפני הנישואין ולציבור בכללו.

ב-1998 קם "קולך - פורום נשים דתיות". שמטרתו ליצור קהילת נשים אשר תפעל להעלאת המודעות הציבורית לבעיית מעמדה הנחות של האישה הדתית בתוך המסגרת הדתית. כמו כן פועלות וועדות מקצועיות של הפורום לקידום החינוך לשוויון בין המינים בחברה הדתית, לפתרון בעיות משפטיות לנשים מסורבות גט ועגונות, ולקידום פתרונות לשילובה של האישה הדתית בחיי הדת ובציבוריות הקהילה הדתית.

בפברואר 2003 אמר הרב הראשי לשעבר אליהו בקשי-דורון כי חוק הנישואין והגירושין כבר אינו שומר על אחדות העם. זוהי הסמכות ההלכתית הרמה ביותר שהעזה לומר משהו בנדון. דבריו אלו כמובן זכו לקיתונות של לעג, ביקורת ודחייה מצד רבנים מכהנים. עוד הוסיף בקשי-דורון:
"יש לקבוע צוות של אבות בית דין, שיבדוק מחדש את החוק במצב הקיים, אם נכון לשמור עליו מכל משמר, אם עדיין יש בו תוכן ולא הפך לחסר משמעות עקב התמורות, ואם לא יצא שכרו בהפסדו. כשהחוק מחייב ציבור גדול להינשא כדת משה וישראל כשאורח חייו סותר את המושג קידושין וקדושה, ופוגעים בכך בדת משה וישראל בחילול המשפחה וצאצאיה"³.

בפברואר 2004 פורסם ב"הארץ"⁴ כי הדוקטור שחר ליפשיץ מרצה בבר אילן ובוגר ישיבת הסדר הגיע למסקנה, לאחר מחקר שערך, כי הטוב ביותר יהיה לקיים מסלול נישואים אזרחיים בארץ.

ביולי 2004 זכה הסרט "מקודשת" בבימויה של ענת צרויה במקום הראשון בתחרות וולג'ין בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים. הסרט מביא את זעקתן של שלוש מסורבות גט, כמשל למתרחש בבתי הדין הרבניים, במקרים לא מעטים, כשהמבקשות גט הופכות קורבן לניצול אבסורדי של ההלכה היהודית בידי הבעלים, לא אחת בעזרת הדיינים. הסרט מלווה את הנשים בבתי הדין, ובפגישות עם הטוענות הרבניות, שבעצמן מתקשות לא אחת לשמור על קור רוח מול התנהגות הדיינים, שבמקרה הטוב נראית כאטימות נוקשה ומשפילה, ובמקרים אחרים כסיוע חד משמעי לבעל. הסרט שהוקרן גם בטלוויזיה לווה בהמולה תקשורתית וסדרה של ימי עיון והקרנות מיוחדות.

ב 2004 מנוסח "הסכם לכבוד הדדי". ראשיתו של הסכם זה בהסכם שחובר ע"י הרב אלישיב קנוהל והרב דוד בן-זזון (ממכון 'שילובים' – ישיבת הקיבוץ הדתי, עין צורים) וטוענת רבנית רחל לבמור שהתייעצו עם הרב פרופ' דב פימר, עו"ד משה דרורי (כיום שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים), עו"ד הרב דוד בס ודיינים בבית הדין הרבני הגדול. ההסכם הובא בפני קבוצת אנשי ונשות הלכה ומשפט שכונסה ע"י "קולך – פורום נשים דתיות" בה השתתפו: ד"ר רות הלפרין-קדרי, עו"ד סוזן וייס, הרב ד"ר נעם זהר ועו"ד וטוענת רבנית דרורית רוזנפלד. מטרתו של ההסכם היא לשנות את הכתובה ולהוסיף עליה הסכמים שיהיו רלוונטיים לימינו. למרות שהאמירה היא שאין ההסכם בא להחליף את הכתובה, ברור כי עצם קיומו הוא ביקורת חריפה על הנוסח ודרך החתימה החד צדדיים של הכתובה המסורתית.

התמונה המצטיירת מכל אלה היא תחושת מצוקה על כך שהדרך ההלכתית והחוקית של נישואין וגירושין במדינת ישראל היא לא רק ארכאית, אלא אף גורמת סבל ונזק לאלפי אנשים המחויבים לפי חוק בשירותי הרבנות. זו הסיבה לקיומם של ארגונים רבים כל כך המיועדים "לסייע", "לייעץ", "לתמוך", לתת סעד משפטי, וכדומה. מדובר בעצם בניסיון להמתיק את הגלולה המרה של ההלכה שאינה הדדית ואינה שוויונית, לא תואמת למציאות החיים של רוב האנשים הנישאים במדינת ישראל. קשה להאמין שהשינוי יבוא מהרבנות או מהמחוקק, על כן נדרש שינוי תרבותי נרחב. האלטרנטיבה שמציג הטקס היהודי-חילוני היא התחלה טובה שלו. יש להתאים את טקס הנישואין היהודי אל הזוג הנישא ולא להיפך. כאן מקומו של טקס הנישואין היהודי-החילוני שאינו קשור בממסד הרבני ובחוק, אלא קשור בהשקפת עולמו ודרך חייו של הזוג הנישא. לא די אם כן בהמתקת הגלולה המרה של נישואין על פי חוק ועל פי ההלכה, אלא ביצירה חדשה שוויונית והדדית.

מאת הרב נרדי גרין

1. "הרב הראשי: אל תרוצו להתחתן בקפריסין", מירב לוי, nfc.co.il, 25.10.04
2. "צוהר לא גדול מדי", יאיר שלג, "הארץ, 19.7.2004
3. "השאלה היא האם חוק נישואין וגירושין שומר על אחדות העם", אליהו בקשי דורון, "ארץ אחרת" גליון "החתונות שלנו", מספר 22, סיוון-תמוז תשס"ד, יוני-יולי 2004, עמודים 25-26.
4. "נשואים בעל כורחם", ימימה עברון, "הארץ", 12.2.04