מכאן ששתי שערות הן סימני בגרות והבאתן משמשת ראיה על הנער והנערה שהם גדולים ועל ראשית החיוב במצוות האמורות בתורה. כלומר הבגרות הפיסיולוגית-מינית היא אבן הבוחן לבגרות. למרות קביעת מבחן הבגרות הפיזית, ההלכה הוסיפה עוד תנאי לבגרות לגבי קיום מצוות מסוימות בעלות משמעות משפטית הלכתית המחייבות בגרות שכלית. מצוות כגון: ממתי ניתן לקדש אישה? ממתי הבת יכולה לחלוץ ולהתייבם? מאיזה גיל ניתן לנדור נדרים? וכו'. למצוות אלו נקבע גיל מסוים הנע בין גיל אחת עשרה לשלוש עשרה:
במשנה נידה ה,' ו' נאמר: "בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת שתים עשרה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין. בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה. קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו: 'יודעים אנו לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו', אין נדריהם נדר, ואין הקדשם הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו: 'אין אנו יודעים לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו', נדרן נדר והקדשן הקדש."
כלומר בת אחת עשרה ומטה שנדרה נדר או הקדישה הקדש אין לנדרה ולהקדשה כל תוקף, בת בשנתה השתים עשרה בוחנים אותה: אם היא מבינה ומתמצאת בטיב הנדרים וההקדשות- נדרה נדר והקדשה הקדש ואם לאו- אין בדבריה כלום, אבל בת שתים עשרה ומעלה- נדריה והקדשותיה קיימים. היה ברור לחכמי המשנה כי הגילאים אחת עשרה- שלוש עשרה הם זמן ההתבגרות השכלית ובו חל המעבר מקטנות לגדלות לגבי מצוות מסוימות כגון: היכולת לנדור נדרים, לקדש אישה והתחייבויות כספיות.
לאור ההבחנות השונות, נראה שגיל הכניסה למצוות היה משתנה בהתאם לאופי המצווה, ולא זו בלבד אלא קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה חייבה בדיקה אינדיבידואלית של הנוגע בדבר מבחינת היכולת הפיסית, הבגרות השכלית או הבגרות הביולוגית. מצב זה גרם להכבדה על המערכת המשפטית- הלכתית, למשל: נער בן אחת עשרה שהביא שתי שערות ערווה, שקידש אישה- קידושיו קידושין, מכיוון שהביא סימני בגרות, ודין המקודשת כאשת איש לכל דבר, ואילו נער בן שתים עשרה שלא הביא שתי שערות ערווה, שקידש אישה- אין קידושיו תופסים הואיל ולא הביא סימני בגרות ודין הנערה כפנויה לכל דבר.
ההבדלים הרבים בדרכי התפתחותם והתבגרותם של בני אדם הביאו את החכמים לצמצם את מרווח הזמן המשתנה של גיל הכניסה למצוות השונות ולחתור עד כמה שאפשר לקביעת גיל אחיד לחיוב כל המצוות האמורות בתורה. ולכן נראה שהסתמנה מגמה לאחד את גיל הכניסה למצוות. עם הפסקת בדיקתם של סימני הבגרות בגוף האדם, החלו לראות בגיל שלוש עשרה לבנים וגיל שתים עשרה לבנות את גיל המעבר מקטנות לגדלות, הן גיל החיוב והן גיל הענישה.
מגמה זו, אשר העבירה את הדגש לבחינת הבגרות מבדיקה ביולוגית לבדיקה שכלית, הגיעה לשיאה בתקופה הבתר תלמודית בדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל טז, א) הכותב כי הדין שבן שלוש עשרה למצוות הוא הלכה למשה מסיני. ברבות הימים אימצו את האמירה במשנת אבות, ה, כא' כאמירה מגדירה ומחייבת:
"הוא היה אומר: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף…"
אמירה שהשתרשה בתודעת האומה ונעשתה הלכה של ממש לדורות.
מאת גיא אורן
