א. הזכות לקבורה אזרחית
העיקרון המנחה: בית העלמין האזרחי אמור לספק פתרונות קבורה לכל אזרח, מתוך גישה פלורליסטית וסובלנית. בית עלמין כזה חייב להתחשב גם בדרישות לקבורה בעלת אופי דתי לצד קבורה של לא-דתיים או אף בני דתות אחרות. מלכתחילה חשבנו לפתח שני סוגי חלקות באותו בית עלמין: האחת, למי שמקפידים על שמירת הלכות הדת היהודית, ובה יקברו את הנפטרים בטכסים דתיים-יהודיים בהתאם לזרם הדתי המבוקש ע"י משפחת הנפטר (בין אורתודוכסי, בין רפורמי ובין קונסרבטיבי); השנייה, למי שאין בעיניהם כל חשיבות להשתייכות דתית ובה ייערך טכס קבורה לכל נפטר עפ"י רצונו ומשאלות משפחתו.
לטעמם של מקימי "מנוחה נכונה", קיימת הצדקה לקבורת קרובי משפחה מדרגה ראשונה לצד הנפטרים, שקדמו להם, גם אם הנפטרים המאוחרים יותר אינם יהודים עפ"י הגדרתם ההלכתית. ואולם, בקהילות, בהן עלולות להתפתח התנגדות והסתייגות חריפות לכך, ניתן לחשוב גם על חלוקת משנה נוספת של חלקת "היהודים" היינו לחלקה בה יקברו רק בני הדת היהודית ולחלקה שנייה, שבה הנפטרים היהודים דומיננטיים אך קבורים בה גם קרובי משפחה לא יהודים (מדרגה ראשונה). יש להיזהר מהיווצרות מצב, שבו יהפוך בית העלמין של "מנוחה נכונה" ל"מחסן גרוטאות" ול"חצר אחורית", שאליו "משנע" משרד הדתות את כל הנפטרים ה"בעייתיים". בדומה לנושאים חברתיים אחרים, היווצרות דימוי כזה תביא גם להגשמתו ולתיוגו הירוד. לדוגמא: דומיננטיות של בני דתות לא-יהודיות עלולה להקנות לבית-העלמין צביון זר ודימוי של סטטוס חברתי נמוך, העתידים לדחות רבים ולהקטין את מספר הישראלים היהודים, אשר יבקשו או יסכימו להיקבר בבית עלמין כזה. כך ייווצר מעגל שוטה של הימנעות יהודים מלהיקבר בבית העלמין האזרחי בשל דימויו החברתי הנמוך ופועל יוצא מכך יהיה פגיעה נוספת בדימויו. ככלות הכל, "מנוחה נכונה" - מטרתה איננה להפוך לסייען של עסקני דת או לפתרון בעיותיו של הממסד הדתי, אלא לסלול את דרך המלך של קבורה בישראל לרוב החילוני, אם גם הדומם. בין שנחייב זאת ובין אם לאו גם הקבורה כרוכה בסממני סטטוס חברתי ולפחות בראשית הדרך אין לזלזל בכך. במובן זה, ובהתחשב בניסיונות השיטתיים המתמשכים של הממסד הדתי להדביק לקבורה האזרחית תג של ביזאריות והוצאה אל מחוץ לגדר - לא יהיה מנוס מבררנות מסוימת ומהצגת סייגים וקריטריונים בהפעלת בית-העלמין, שאם לא כן בטווח הארוך נכרות במו ידינו את הענף, עליו אנו רוצים לשבת. אם יתברר, כי הקהילה המקומית – היהודית – מסתייגת, הלכה למעשה, מלהשתמש בשירותי הקבורה של הקבורה האזרחית ותחת זאת נקברים בו רק (או בעיקר) "מקרים בעייתיים" – תישמט הקרקע מתחת לחזון המקורי. אם לא נצליח לחדור לצבור הרחב בהיקף משמעותי ועפ"י יעד מספרי מוגדר מראש (להערכתי, לא פחות מ - 15% עד 20% מהקבורות בקהילה בתוך 5 שנים) – כי אז חייבת להידלק אצלנו "נורה אדומה". אל לנו להתפתות לפיתויים קצרי-טווח (כגון: הגדלת הכנסות) ולדחוק עצמנו במו ידינו אל מעבר לגדר הלגיטימיות.
ב. ההיבט הכלכלי
הקבורה בישראל יכולה להיות "עסק" כלכלי מכניס. יכולה – אך איננה חייבת להיות כזו, ודי להצביע על גירעונות של מאות מיליוני ש"ח, בהם שקועות חברות קדישא שונות בישראל. "לעשות כסף" - מחייב כישורים וניסיון שונים – לעיתים אף מנוגדים – מאשר להעניק שירות קהילתי. יתכן, כי במקום מסוים ברגע מסוים יקום מי שיכול לשלב בין השניים (הרווחים ושיפור השירות) ולמצוא את "שביל הזהב" הראוי. אך טבעי ומסתבר יותר, שבדרך כלל ישאף הקבלן להקטין את הוצאותיו ולהגדיל את הכנסותיו, וממילא קיים חשש לפגיעה ברמת השירות. בשל ניגוד עניינים ומתח אימננטי אלה סברנו מלכתחילה, כי יש לקיים שתי פונקציות נפרדות: הפונקציה הקבלנית והפונקציה הקהילתית. הפונקציה הקבלנית תהא זו, שתפעיל את המערכת האופרטיבית והמימונית של הקבורה (השקעות יסוד בפיתוח, הקבורה והאחזקה), ומטרתהה תהיה "למכסם" את רווחיה הכספיים; והפונקציה הקהילתית תבוצע ע"י עמותה בעלת אופי ציבורי, שתשמש כרגולטור ותדאג לאינטרסים של קהל "הצרכנים" (מקבלי השירות). היא זו, שתיקח על עצמה גם למלא את החלל התרבותי והציבורי בנושא הקבורה האזרחית. ההפרדה בין שתי הפונקציות אמורה לאזן ולבלום זו את זו, ובה בעת גם לחזקן; שהרי שיפור השירות, פיתוח תרבות קבורה חלופית מכובדת, גיוס תקציבים ציבוריים והקצאת קרקעות בעתיד – הם שיבטיחו לקבלני-הקבורה את פיתוח והתרחבות עסקיהם; והתרחבות העסקים "הקבלניים" בתחום הקבורה אמורה להזרים תקציבים ומימון להבטחת פעילותן של עמותות העוסקות בקבורה אזרחית ברחבי הארץ ולשיפור שירותיהן.
כמו בנושאים רבים – חוזה טוב וערוך בקפידה משפטית עתיד להבטיח את המערכת הנכונה והמאוזנת ולהכניס את המתח האימננטי הרצוי בין הקבלן לעמותה, כחלק מ"כללי משחק" הוגנים וקונסטרוקטיביים. הקפדה על "כוחות שוק" מאוזנים ואקטיביים תגרור תועלת לצבור ולעמותה גם יחד. "כלכלת השוק" תוכיח עצמה גם בתחום הקבורה, ממש כשם שההוכחה לכישלונה של שיטת המונופולין מודגם כה ברור באופן התנהלותה של ה"חברה קדישא".
קיים פיתוי, שיש להיזהר מליפול במלכודתו, והוא הלוך-המחשבה של: "אם ה"עסק" כ"כ טוב – מדוע לא נעשה אותו בעצמנו? מדוע לחלוק ברווחים עם קבלן, שהוא – לכאורה – חוליית ביניים נוספת ומיותרת?" זהו כיוון מוטעה וצופן בחובו בעייתיות רבה: כאמור, כישוריו של הקבלן "לעשות כסף" – גדולים עפי"ר לאין שיעור מאלה של העובד-הקהילתי. לקבלן יש אמצעים – כגון אמצעי מימון - החיוניים לקיומו של "עסק הקבורה" ולפיתוחו הנאות, בעוד העמותה חסרה אותם. הקבלן יודע להפעיל עבודה יעילה וזולה ובמישור הטכני-ביצועי יהיו ביצועיו טובים מאלה של איש-הקהילה והשרות הציבורי. צמצום הפונקציה הכלכלית של העמותה לקבלת תזרים כספי מוגדר – תוך חסכון המאמצים להשגת הכספים – יאפשר לעמותה להתרכז במשימותיה הציבוריות, שאינן פשוטות כלל ועיקר והן עיקר מעיינינו. והקשה מכל: אי-הפרדה בין הפונקציות (הקבלנית והקהילתית) עלול לגרור, חלילה, את העמותה לאותו תהליך של הסתאבות או לפחות מתחים פנימיים, בדומה ל"חברה קדישא", שרצוי להקדים להם רפואה ולעקפם מראש. כך, לדוגמא, נושאים כמו גובה משכורות, אופן הבקרה הכספית, יחסים עם רשויות המס וכיו"ב עתידים לרדת לחייה של העמותה ופעיליה ואף להוביל למותה ולניוונה. מקום שבו "מתגלגלים" כספים "גדולים" (או אף ממון רב בכוח) הוא מקום, שלעולם ימשוך אליו מאבקי כוח והשתלטות והיו דברים מעולם בעמותות הטהורות והאידיאליסטיות ביותר. עמותות "מנוחה נכונה" אינן חסינות מפני "וירוסים" כאלה ומאידך אין בהן את ההגיון והדחף הקפיטלסטיים של "לעשות כסף" (להבדיל, אולי, מכמה מעסקניהם ברמה הפרטנית).
סכומו של דבר:
את הכשרון העסקי של פעילי העמותה יש למצות במהלך המו"מ עם הקבלן, שיקבל את הזיכיון להפעלת בית-עלמין האזרחי. החוזה, שייכרת בסופו של מו"מ כזה, חייב להבטיח מחד גיסא בטוחות נאותות לקבלן לקבלת המקורות הכספיים, העומדים לטובת הקבורה האזרחית (תגמולי הביטוח הלאומי, מענקי תמיכה ממשלתיים, מכירת מקומות קבורה בחיים ועוד); ומאידך גיסא מימון הוגן לפעילות העמותה, באופן שיאזן בין צרכיה לבין האינטרסים הכלכליים של הקבלן. מובן ומקובל, כי בתהליך בחירתו של הקבלן יילקח בחשבון – אולי כאחד הקריטריונים המרכזיים – מידת יכולתו ונכונותו להזדהות עם מטרותיה הציבוריות של העמותה ולפעול לקידומן; אך חייבת להישמר ההפרדה הפונקציונלית בין החלק הכלכלי-עסקי לבין ההיבט הקהילתי-ציבורי של "מנוחה נכונה".
חלק ב - היבטים תכנוניים
בדומה לדבריו של אותו עסקן, שהכריז: "בהזדמנות חגיגית זו, כשקוברים את אוסישקין, רויצה אני לומר..."; כך גם אנו, "בהזדמנות חגיגית זו", כאשר עומד לקום בית עלמין אזרחי, נאמר כמה דברים על ההיבט התכנוני-אסתטי שלו. חשיבה בכיוונים אלה אינה מיועדת להחליף את תפקידו של האדריכל. ההיפך הוא הנכון: האדריכל חייב להיות במרכז תכנונו והקמתו של בית העלמין. עם זאת ככל שניטיב, כלקוח, להגדיר את מבוקשנו וענייננו – כן ייטיב האדריכל למלא את משימתו. השורות הבאות אמורות לבטא כמה הגיגים בנושא הגדרת יעדים תכנוניים של בית העלמין האזרחי.
תכנית אדריכלית אמיתית יונקת עפי"ר את חומרי קיומה מהשקפות עולם ומערכים, גם אם אלה מובלעים ולעיתים אף לא מודעים. קל וחומר תכנונו של בית העלמין האזרחי, שלידתו בהשקפת עולם פלורליסטית וחילונית בעיקרה. מהם תכניהם, תכליותיהם ומשמעויותיהם של טכס קבורה ובית עלמין עבור האדם המודרני החפשי? אדם כזה הנו, עפי"ר, חופשי ממצוות-דת, רואה את כבוד האדם כרכיב מרכזי בהשקפתו המוסרית ובעל-מודעות להליכים רגשיים אצלו ואצל זולתו. הוא מכיר באוטונומיה של הפרט ובחירויותיו ועם זאת, בהתחשבו בזולת, חותר לאיזון הראוי בין זכויות וערכים מתנגשים. עבור אדם כזה – טכס הלוויה ובית העלמין מבטאים בעיקר את הפרידה מאדם יקר על כל העצב והגעגועים, הגלומים בה; מתן ביטוי אחרון של כבוד והוקרה לנפטר; עיבוד הליכי השלמה עם האובדן; עידוד ותמיכה למשפחת הנפטר; מוקד להזדהות ולזיכרון בשנים שלאחר קבורתו; מרכז קהילתי, הממקד קשרי משפחה וקהילה. אלה ואחרים – על קצה המזלג ובסקירה מהירה – עומדים ביסוד הטכס והמקום, ככל שאין בו תכנים דתיים. אגב: לכל ההליכים הללו ניתן להצמיד ללא כל קושי מיוחד גם תכנים דתיים, מבלי שיתגלע קושי מהותי. תכנים אלה מכתיבים למתכנן בית העלמין האזרחי דרישות למקום נעים ונוח לשהייה, מוגן במידת האפשר מפגעי מזג אויר, אסתטי, מעורר כבוד, נגיש ונוח להתמצאות, המתאים גם לטכסים רבי-משתתפים וגם למעמדים משפחתיים-אינטימיים.
חזותם השגרתית של בתי העלמין היהודיים המרכזיים במקומותינו רחוקה מלענות למאפיינים תכנוניים אלה: מאפיין אותם המראה המכוער של "מדבר" מצבות, שאין משותף בין אחת לשנייה, כמו היה זה ביטוי סמלי לאנוכיות ולחוסר ההתחשבות הישראליים. ניכר בעליל, כי אין יד תכנונית מכוונת ואפילו הגינון – דל ובד"כ גם לא קיים. ההתמצאות בשבילי בית העלמין קשה והשילוט (אם בכלל קיים) – מובן רק ליודעי ח"ן. כל מי שחייב להימצא בבית עלמין כזה – ואיש זולתם לא יגיע לשם – ממהר לעזוב את המקום מבלי שיהא במקום כשלעצמו להוסיף לחוויה. לעיתים קרובות קשה לאנשים מבוגרים או נכים להגיע לקבר עצמו וגם אנשים בריאים לא ימצאו בו מתקני שהייה, כמו סככות או ספסלים או שירותים. לא ברור אם חזות זו היא נגזרת של הערכים הדתיים, של המנטליות החברתית או של תרבות הניהול הקלוקלת הנוהגת בחברות הקדישא. ממפעיליו של בית העלמין האזרחי ניתן לצפות להביא לידי ביטוי תפיסה תכנונית אחרת, מקצועית ומושתתת על ערכים חברתיים ואנושיים שונים מאלה המציינים את בית העלמין הדתי. בית העלמין שלנו חייב להציג שינוי מהפכני בתפיסה האסתטית והאדריכלית בהשוואה לבתי עלמין רגילים. בית העלמין האזרחי אמור לא רק לתת מענה לכל נקודות התורפה המתוארות אלא לאפשר גם מפעל הנצחה פרטי וקהילתי במקום. במקומות לא מעטים בעולם מהווה בית העלמין מוקד משיכה לתיירים ולסתם תושבים, מעבר לאבל הפרטי שלהם, ובמחשבה תכנונית נכונה ניתן לדאוג לכך בבית העלמין האזרחי.
התערובת בין האינטימי והאישי כל כך במעמדי הקבורה והזיכרון לבין משמעויותיהם החברתיות והציבוריות – היא בלתי נמנעת, חרף ניגודים ומתח פנימיים, הטבועים בה. כך, לדוגמה, קיים מתח – לעתים עד כדי פנייה לערכאות ואפילו בבתי עלמין צבאיים, שאחידותם ופשטותם היא חלק מטבעם – בין הרצון של בני משפחה ליתן ביטוי אישי לעיצוב קברם של הנפטרים לבין ההשלכות האסתטיות-תכנוניות של אותו ביטוי (עיצוב המצבות). חשיבה תכנונית מוקדמת תגדיר את שביל הזהב למגמות סותרות אלו ואת הכללים ליישוב קונפליקטים. בעזרת אדריכל והנהלת העמותה הציבורית יש להגדיר מראש את העקרונות האסתטיים והתכנונים של בית העלמין: לגבי המצבות ניתן לקבוע הנחיות של גובה, מידות, חומרי-בנייה ומרחקים, בעוד תכני הכיתובים עליהן יושארו להחלטת בני המשפחה (במגבלות החוק והכבוד לזולת). תכנון השבילים, השטחים הציבוריים, הגינון והשילוט – ייעשה באופן אחיד ומרוכז. כל הפונים לבית העלמין האזרחי יידרשו לחתום מראש על התחייבויות משפטיות ברורות וחד-משמעיות בקשר לעקרונות העיצוב, מלוות באמצעי אכיפה אפקטיביים ובעיקר באפשרות של התערבות אופרטיבית מצד העמותה.
מעבר לערכים החברתיים והאנושיים חייב התכנון להתחשב גם באילוצים חיצוניים כמו עלויות ומגבלת שטח. שיטת הקבורה, שהייתה נהוגה עד כה – חלקת קבר ליד חברתה כשבכל אחת קבור נפטר בנפרד – מחייבת הקצאת מאות דונם בשנה למטרות קבורה. במדינה צפופה כמו ישראל - ולנוכח האינטרס המובן למקם את בתי העלמין במרחק סביר ממקומות המגורים - ברור, כי בקרוב לא יוותרו יותר מקומות לבתי עלמין במרכזי האוכלוסייה בישראל. ואמנם, מנהל מקרקעי ישראל מנסה להנהיג ולחייב צפיפות קבורה שונה, העשויה להגיע עד ל- 700 קברים לדונם, תוך בניית קברים במבנים מיוחדים ובכמה קומות. קבורה מעין זו "חסכונית" בשטח הנדרש אך יקרה בהשקעות התשתית עשרת מונים מקבורת-שדה רגילה. אילוצי הקצאת השטח חייבים להוביל אף הם לחשיבה מחודשת וחדשנית לגבי תכנון בתי העלמין, שלא כאן המקום לפרטם.
טכס הלוויה עצמו מאופיין כיום בחוסר סדר ובחוסר נוחות מיוחדים למלווים, הנגזרים במידה רבה מהאילוצים הפיזיים: המלווים נדחקים בעמידה, בשבילים צרים בין קברים קיימים וקיים קושי לשמוע את דברי ההספד ויתר חלקי טכס הקבורה. תכנון נכון ומודרני יכול לשנות גם מציאות זו: ציוד אלמנטרי לטכסי הלוויה חייב להיות מערכת הגברה, כסאות ומקום מתאים לקיום עיקרו של טכס הקבורה (אולם הספדים). גידור (זמני, בחבלים) ושילוט מתאים באזור סביב הקבר יאפשר השתתפות מכובדת של הנוכחים בשלב הקבורה ממש. טכס הקבורה האזרחי ינוהל ע"י עורך-טכס מקצועי, שיקבל לשם כך הכשרה מתאימה. וישב עם משפחת הנפטר טרם קיום הטכס לשם תכנון וקביעת תוכנו ומהלכו. חלק ממהותו של טכס באשר הוא הנו קיומם של דפוסים קבועים, אותם מכיר הקהל ולהם הוא מצפה. מטבע הדברים נדרש זמן להטמעתם של דפוסים טיכסיים קבועים כאלה בתודעת הצבור ועל כן תפקידו של מנהל הטכס יהיה קשה יותר בשנות גיבושם הראשונות של טכסי הקבורה האזרחיים. עם זאת שומה לגבש טכסים אלה ולהכין "תכניות מגירה", שיוצעו למשפחות הנפטרים באותן שעות מעטות וקשות שבין הפטירה לקבורה. לא ניתן להתחיל בגיבוש תכניות אד-הוק וברגע האחרון. כך, לדוגמא, השמעת מוסיקה בעת ההלוויה מחייבת קיומה של מערכת הגברה ניידת מתאימה וזמינה (או מערכת כריזה קבועה בבית העלמין); הכנת ספריית-תקליטורים מתאימה; התקשרות קבועה עם מבצעים (של כלי נגינה); ריכוז מקורות ספרותיים, היכולים להיות רלבנטיים ושימושיים לטכס; חלוקת פרחים למשתתפי הלוויה לצורך הנחתם על תלולית העפר לאחר הקבורה (מי קבע, כי המנהג של הנחת אבן עדיף על הנחת פרח?); וכד'. עיקרו של הטכס ושיאו לא חייבים להיעשות במקום כריית הקבר אלא באולם מתאים (בבית העלמין), שבו משפחת הנפטר והמלווים יהיו מוגנים מתלאות מזג האוויר. אולי אף יש הצדקה להזמנת הקהל הרחב אך ורק לטכס האזכרה לאחר ביצוע הקבורה בפועל, שבה יהיו נוכחים רק מעגל קרוביו האינטימי של המנוח.
גם אלמנט ההנצחה והזיכרון – למעט כמה מילים, הקבועות על המצבה, במקרה הטוב – לא בא לכלל ביטוי בבית העלמין הנוכחי. כיום, בעולם המודרני והוירטואלי, ניתן להגיע להנצחה וירטואלית בלתי-מוגבלת כמעט בעזרת מחשבים ומולטימדיה: כתבים, יצירות, תמונות, קטעי וידיאו, דברי חברים, שיחות-כתובות וכיו"ב – בהיקף עצום ומגוון – אינם מחייבים אלא תקליטור ומחשב פשוט ונפוץ. בכל בית עלמין ניתן להקדיש מקום, שבו יכולים קרובים או סתם מבקרים, להתייחד עם זכר הנפטר או אף להכירו, במערכת הדמיה וירטואלית, שתעוצב עפ"י הזמנת משפחת הנפטר (או ע"י הנפטר עצמו בחייו).
העמותה הציבורית אמורה לשמש חיץ בין לחצי הקבלן המבצע לבין משפחות הנפטרים ובין לחצים שונים ומשונים מצד משפחות הנפטרים לבין האינטרס הציבורי, גם במובן התכנוני. בעניין זה נודעת חשיבות רבה להפרדה בין העמותה הציבורית לבין הקבלן המבצע: העמותה היא זו, החייבת לעמוד על המשמר, מבלי להתחשב יתר על המידה בעלויות הכרוכות בכך, גם אם יפגעו בהכנסותיו של הקבלן. מתח כזה – טוב שישמר והוא שיבטיח את הבלמים והאיזונים החיוניים בין אינטרסים ורצונות סותרים.
בטווח הארוך - לתכנון ולביצוע הייחודיים של בית העלמין האזרחי יהיו גם השלכות כלכליות בהיותו גורם משיכה ו"מכירה"; שלא לדבר על חשיבותם הקהילתית. עניין זה לא בהכרח יובן ע"י קבלן-ביצוע, שעקר מעייניו ברווחיו וראייתו מצומצמת בד"כ לטווח הקצר. גם בעניין זה שמור לעמותה - כמי שמופקדת על האינטרס הציבורי והתרבותי בתחום הקבורה – תפקיד חשוב.
*עוה"ד אברהם גל יזם והקים את עמותות "מנוחה נכונה" בשנת 1985, תחילה בירושלים ואח"כ בפריסה ארצית תחת עמותת האם "מנוחה נכונה ישראל". לאחר מכן עסק ביעוץ משפטי לגורמים עסקיים הקשורים בקבורה האזרחית. המאמר נכתב באפריל 2001 ונערך במיוחד מחדש עבור אתר טקסים, מרץ 2005. כאן מפורסמים החלק הראשון והשני מתוך שלושה. למרות שעבר הרבה זמן מאז שורטט החזון של קבורה אזרחית, לא קרה הרבה בתחום ואין היצע מספק של אפשרויות קבורה שאינן מטעם החברא קדישא.
