ב. מבחן הכוונה בתפילה נושנה ומתחדשת.
האם העובדה שהשירה העברית הנכתבת היום,חילונית לכאורה ככל שתהיה , נכתבת בשפה העברית, אותה שפה בה נכתב התנ"ך, שפת הנביאים. אותה שפה בה נכתבו פיוטי הסידור- שפת התפילה. האם יש לעובדה זו משמעות, שמעצם השפה , נאצלות לשירה העכשווית הנכתבת עתה הסגולות של נבואה ושל תפילה ואפילו שלא מדעת... וכל שכן מדעת ? הרי בכך שונה שירה זו מכל שירות שבעולם.
צא ובדוק: והערבית של הקוראן. כמותה. אולי זו רק טענה מיסטית. אולי בעברית ניתן אף לבצע רצח עם, כפי שנשמע לא אחת בשיח הרחוב הישראלי. "להרוג את כולם!" משפט כה שכיח . אבוי לנו!!!!!
שאלה למחשבה וכוונה בשירה ותפילה . כנראה שהעברית כשלעצמה לא מקנה את הסגולות הנאצלות ללא הכוונה. המבחן – מבחן הכוונה, קיים לפיכך גם בתפילה המסורתית וכל שכן בתפילה החדשה – השירה העברית הנאצלת ( "נשמת עבריות נאצלת". פניה ברגשטיין, בשיר: ירדה השבת לבקעת גינוסר).
לאיזו ספירה מתכוון המשורר? כוונת ברכה לכל משפחות האדמה או כוונת שפוך חמתך ומחיקת זכר עמלק. מבחן הכוונה.
מובא לזכרו של הרב קובי וינר ז"ל, רַב אֱנוֹשׁ ומשורר, חבר קבוץ מזרע, שהיה מבין עורכי הטקסים של שער עורכי הטקסים במשך תקופה ארוכה. אלו שירים שכתב,קרא ושר בטקסי אבלות:
עוֹנַתְךָ / קובי וינר
לדן ארבל ז"ל
דָּן,
אַתָּה שֶהָלַכְתָּ
בִּתְּלָמִים אֲרֻכִּים כִּזְרוֹעוֹתֶיךָ,
שֶיָּמֶיךָ נָטְפוּ כְּזֵעָתְךָ אֶל אֲדָמָה חוּמָה שֶכֶּתֶר הָרִים לְרֹאשָהּ,
שֶאֶת חֲיֵיךָ קָצְבוּ עוֹנוֹת, זְמַנֵּי הֶחָרִיש, מוֹעֲדֵי זְרִיעָה , יְמֵי קָצִיר וָעֹמֶר
דָּן, אַתָּה שֶנָּשָמְתָּ אֶת מֶרְחָבֵי הַשָּדֶה הַגְּדוֹלִים
עַד שֶנִּגַּש
נוֹשֵא הַמַּגָּל
בְּמוֹשֵךְ הַזָּרָע :
תָּמָה הָעוֹנָה.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה
וְנָשוֹא וּמְשוֹךְ בִּלְעָדֶיךָ
דָּן,
אַתָּה שֶאֶת יָמֵינוּ
עִם יָמֶיךָ
צָבְעוּ הָעוֹנוֹת ,
הָעוֹנָה הַיְּרוּקָה
הָעוֹנָה הַחוּמָה
הָעוֹנָה הַצְּהֻבָּה
הָעוֹנָה הַלְּבָנָה ,
בָּא מוֹתְךָ
וּצְבָעַן שָחוֹר
בְּמִבְרֶשֶת גַּסָּה.
חֹשֶך / קובי וינר
עַתָּה חֹשֶׁךְ.
פִּתְחִי הַחַלּוֹן
יָקִירָה,
הָבִיאִי רוּחַ כַּרְמֶל
וְרֵיחַ שְׁקִיעָה
בִּנְחִירַי ,
מַטְלִית עֲנָנִים לַחָה
הָנִיחִי
עַל מִצְחִי
הַקּוֹצִי
אָתָא חֹשֶׁךְ.
הָדָס חֶסֶד לְרוּחִי
נָא הַגִּישִי
לְיִחוּד
מַעֲשִׂים טוֹבִים
שֶׁצִּוִּינוּ
זֶה בַּזּוֹ
מַמְטְרוֹת מְזַמְּרוֹת
עִם רוּחַ כַּרְמֶל
מִשְׁאָלוֹתֵינוּ
מִמַּיִם צְלוּלִים,
כַּף יָדֵךְ עַל עַפְעַפַּי
כְּמוֹחֶה אָבָק
מִתְּמוּנָה נִשְׁכָּחָה
אָתָא לֵילִי, יָקִירָה
הַטִּי נָא
צָוָארֵךְ אֶל צָוָארִי
וְנִהְיֶה כְּאַגְמוֹנִים,
נַשְׁקִינִי
בְּפַרְפַּר רִיסַיִיךְ,
סַפְּרִי לִי
אִם עוֹד
דֶּרֶךְ לְבָנָה עוֹלָה
אֶל "תֵּל-פָאר"
בֵּין שָׂדוֹת יְרֻקִּים.
מי האיש / תהילים
מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. וּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב;בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
"אני אעיד, ולא אדע איפה, איך אבא בכה על ביתו, ואם קוננה על ביתה, בכאב ויגון שאין מילים לתארם. אני אעיד (ולא אדע בפני מי, איזו אהבה גדולה אהבתם את לימור גם ברגע שבו נגזרה פרידה בטרם עת. והבכי עוד ישמע, בגלי הקול הנמוכים מנמוך, והגבוהים מגבוה, בעמק השלום וברמה היפה הצופה אל העמק.ותמיד נוסיף ונשמענו, כשנקשיב." בלווית לימור התינוקת. כתב: קובי וינר
"בוא ואשק לך, בני האדם,
עם ירק שדות, שמיים של אור.
גופך לא רוחץ עוד מחלאה ודם,
אך לבבך מפרכס, מזוכך וטהור.
בוא ואניף אותך מטה ורום
ולארבע הרוחות לידתך אבשר.
נבטו שיבולים במרחב ויש יום
ו"הידד" הקוצרים, מלבבך ינסר.
(ש.שלום- מילים, לחן- יהודה אורן)
בואי ואשק לך, לימור הקטנה
עם ירק של שדות, שמיים של אור
גופך הן כה ענוג הוא , כנגיעת מלאך
ולבבך לתמיד מזוכך וטהור,
בואי אחבק אותך
לימור הקטנה
ולארבע הרוחות על מותך אקונן
בשלו ענבים ופקעו תאנים
אך בפי טעם מר
וגרוני ניחר לעד.
כתב ושר בטקס אזכרה ללימור הקטנה, קובי וינר
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים.../ רחל
לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
וְאוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?
מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?
מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
תרפ"ז
